במסגרת הקורס של עמי וולנסקי קראתי את המאמר המרתק של פרופ' יצחקי ושותפיו העוסק במגבלה בדירוג רמת הצלחה של קבוצות במערכת החינוך. מאמר זה של פרופ' יצחקי ושותפיו שהם סטטיסטיקאים ואינם באים מתחום החינוך נותן חיזוק לכך שקיימים מצבים רבים שהכימות בעזרת מדד נותן תחושה מוטעית. הנזק שיכול להיגרם משימוש במדדים כמותיים עלול להיות גדול מאי השימוש בהם, שהרי הדרוג המוטעה נותן לנו בטחון בתוצאות הדירוג בשעה שאם היינו יודעים שלא ניתן לדרג הרי שהיינו ערים לכך שייתכנו מצבים מוטעים ומטעים.
מגבלה זו של דירוג ההישגים, מחייבת התבוננות זהירה יותר במסקנות של מבחני ההישג, מהי המשמעות של מבחנים אלו כמקור לדירוג ונתינת דגש רב על ציון הממוצע.
אם נתבונן על מבחני ההישגיות שמשרד החינוך מבצע, הוא אינו יכול לטפל ולבדוק מאות בתי ספר. משרד החינוך מוציא כספים רבים עבור הכנת המבחנים, תשלום לבודקים, למשגיחים ועוד. אם כוונתו האמיתית של משרד החינוך היתה לטפל, הוא היה מתמקד במספר מצומצם של בתי ספר המוגדרים כ"חלשים" נותנים להם יותר משאבים ורק כעבור מספר שנים היה בוחן אותם, תוך כדי התייחסות לנקודת ההתחלה שממנה החלו ועד לרמה שהגיעו אליה, ולא כמו המצב כיום שבכל שנה מתקיימים מבחנים, נעשים סקרים וכדו'.
לכאורה דירוג בתי הספר הוא יעיל, אך בפועל הניסיון מוכיח שגישה זו מוטעית. וגם פרופ' יצחקי ושותפיו מסבירים את הנזק העלול להיות מדירוג שכזה.
מבחנים לא רק שאינם תורמים להעלאת רמת ההישגיות אלא גורמים ללחץ אצל המורים והתלמידים.
מאמר זה של יצחקי ושותפיו חיבר אותי מאוד לעבודתי עם תלמידי, ממוצע הכיתה אינו משקף את הדירוג הנכון. אי אפשר למדוד את ההישגים ללא המשמעת, צפיפות הכיתה, דרכי ההוראה והשכר של המורים. יש להעמיד את בית הספר כמקום שבו מקנים ערכים לילדים והתנהגויות רצויות כמו: נטילת אחריות, כבוד הדדי, התחשבות בזולת, שיתוף פעולה ועוד. ההתמקדות בהישגיות תביא אך ורק להזנחת הערכים החשובים הללו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה